הבלוג של אדל :)

יום אחד, פצצה נפלה על הבית, ועל הילדים נפלו אבנים ולכלוך. זה היה מאוד מפתיע! מזל שיצאנו מזה בשלום, לא האמנתי שכולם יצאו מזה בחיים.   החיים שלנו נעשו עוד הרבה יותר קשים.  רעבים ועייפים החלנו לחפש מקום לשהות בו.  תחילה הגענו למחנה פליטים, שם מצאנו אוכל ושתייה.  לילה רצתה להיכנס לשדה בו הפציצו ולקחת אוכל,  סירבתי אך לילה התעקשה ועשתה זאת. היה פיצוץ בשדה המוקשים, ולילה נפצעה קשה. אני הייתי  בדילמה. לא ידעתי  אם ללכת לעזור לה או להישאר בתחום המוגן כפי שאחרים אמרו לי. לבסוף החלטתי שאני הולכת לעזור ללילה. אני הסתכנתי והגעתי אליה וסחבתי אותה בידי מחוץ לשדה בסוף לצערי לילה מתה. אני ואסיף בכינו בלי סוף. אך לפתע ראיתי את....!!!!!  

מה שאני לא ידעתי זה שהוביל ת י את אסיף וחסן לשדה מוקשים.  פתאום נשמעו פיצוצים. אנחנו ישבנו שם ולא זזנו ולפתע ראינו דמות רצה אלי נו מרחוק.  זאת הייתה ילדה שעברה את שדות המוקשים בקלות.   היא הובילה אות נו אל מחוץ לשדה.  קראו לה לילה, והיא אירחה אותנו בביתה.  ללא לילה, לא היו ניצלים.   אך למרות כל הבהלה אני עדיין מלאת תקוות למפגש. אך פתאום נשמע בוווום.

אך לצערי חלומי לא מתגשם. אבי נפטר כתוצאה ממחלה ואני נישארת לגמרי לבד.  מאוחר יותר, אני מוצאת תינוק בהריסות בניין, ואני רואה את אימו שוכבת ללא רוח חיים.  לכן, אני מחליטה לקחת אותו איתי ולקרוא לו חסן. אני דואגת לו הרבה ומביאה לו אוכל, והוא השותף שלי למסע.     אחר כך, מצאתי לעצמי עוד חבר למסע, ושמו אסיף.  בהתחלה, לא ממש התחברנו, אך לאט לאט התחברנו וניהינו כמו אחים, דבר שמאוד לא היה צפוי. ועכשיו, אני , אסיף וחסן, ממשיכים במסע. אני דואגת להם הרבה ובלי סוף בגלל שאני האחראית והגדולה.   באחד הימים, ישבנו בשדה וכתבתי לחברתי, שאוזיה.  מדי פעם ביום הייתי רושמת לה מכתבים על איך שעבר עליי היום.  אך פתאום....אני לא ידעתי...לא היה לי מושג שזה מה שיהיה... שמענו פיצוצים....  רוצים לדעת מה ההמשך? הישארו איתי :)

יום אחד מגיעה אליי בשורה שאחותי הגדולה, נוריה מתחתנת. ונוריה תעבור לצפון אפגניסטן, שם הטליבאן לא נמצא. איתה נסעו גם אימי, והאחי הקטנים. אני  נשארתי לבדי בקאבול עם גברת וירה, היא עזרה למשפחתי כשאבי נכנס לכלא. סוף סוף אבי חזר הביתה, והשתחרר מהכלא. ממש שמחתי שהוא חזר. יותר מאוחר, גברת וירה ושאוזיה, חברתי הטובה נסעו לפקיסטן. אני ושאוזיה נפרדות אך אנו קובעות להיפגש במגדל אייפל בעוד 20 שנה .  אני ואבי בסופו של דבר מחליטים גם לנסוע ולחפש את שאר משפחתינו . ועיקר נסיעתי הוא בתקווה ענקית שמשפחתינו תתאחד שוב.

כתוצאה מהמקרה הקודם , כדי לפתור בעיה זו, אני נאלצת התחפשה לבן. אמי חתכה את שערי שמאוד אהבתי והיה לי קשה להיפרד ממנו. אני לבשתי את הבגדים של אחי חוסיין שנהרג, וכך יצאתי מהבית בלי להיתפס. כך יכלתי לעבוד ולקנות אוכל.  אך פתאום משהו מוזר התחיל לקרות לי בשוק כשהתחלתי לעבוד במקום אבא... מישהו.. או מישהי.. התחילה לזרוק לי מתנות קטנות כל יום אל השמיכה שאני פורשת על רצפת השוק. אני לא יודעת למה.. אולי כדי להראות שיש מישהו בבית? אולי כדי להזכיר שהם קיימים, או אולי כדי לבקש עזרה? בכל מקרה, זה נחמד כל יום לקבל משהו. אני מרגישה שיש לי חברה מסתורית!    בנוסף לכך פעם אחת  פגשתי ילדה שלמדה איתי בעבר, שמה שאוזיה, שגם היא התחפשה לבן ובכך היא תמכה בי, אני בה, ונפגשנו כל יום ועבדו יחדיו. מאז שאסרו את בית הספר, שאוזיה היא היחידה שאני רו אה ונ הפכנו לח ברות הכי טובות. יום אחד, כדי להשיג יותר כסף, מצאנו עבודה נוראית. אנחנו חפרו בבתי קברות וחיפשו עצמות של בני אדם למכור. כמובן שאמי כעסה עלי לאחר שסיפרתי לה, אך זו הייתה הדרך היחידה כדי לקבל את מה שהזדקקנו לו.

באחד מן הימים חיילי טליבאן פרצו לביתי כשהיינו באמצע הארוחה ולקחו את האבי למעצר משום שבעבר למד באנגליה.                                                                                                                            מאז שאבי נעצר אני נאלצת לעבוד כפול. אנחנו התנגדנו לכך ורבנו והרבצנו לחיילים, כתוצאה מכך החיילים הכו אותנו בחוזקה רבה יותר. מרגע זה, חיי השתנו, אני צריכה לדאו...